ט’ כסלו - יום הולדת כ"ק אדמו"ר האמצעי (תקל"ד)
ארבע עשרה שנה עברו מחתונתו של כ"ק אדמו"ר הזקן, בשנת תק"כ, בהם נולדו לו רק בנות. כשהיה רבנו הזקן אצל מורו ורבו הרב המגיד ממזריטש, ביקש ברכה שיוולד לו בן זכר.
לפני הסתלקותו, קרא הרב המגיד לכ"ק אדמו"ר הזקן, וגילה לו את הסדר של "שלום בן זכר”. אח"כ אמר לו:
חזון עובדי', העובד י-ה רואה, בן יוולד לך וקראת אותו בשמי, ובליל השימורים לפני הכנסת הבן לבריתו של אברהם אבינו ע"ה, תזכור ותזכיר את אשר הגדתי לך בלילה זה.
"כעבור שנה" - סיפר רבנו הזקן - "נולד בני רבי דובער וקראתיו בשמו של מורי ורבי כפי פקודתו. בליל השימורים לפני יום הכנסת הילד לבריתו של אברהם אבינו ע"ה, נזכרתי וקיימתי מה שרבי אמר לי לפני שנה תזכור ותזכיר מה שהגדתי לך בלילה זה', במותב חבריא קדישא הרב הצדיק רבי מנחם מענדל מהורדוק והרב הצדיק רבי אברהם מקאליסק.
לאחר סעודת ברית מילה נסענו אל הרב הצדיק רבי מנחם מענדל מהורודוק להילולא הראשונה של הרבי - הרב המגיד - שחל באותה שנה ביום שבת קדש פרשת וישלח. באותה שבת חזרתי על מאמרו של הרבי יחיינו מיומיים" שאמר לפני הסתלקותו”.
עם הולדתו של רבנו האמצעי, נתן אביו רבנו הזקן חתיכת בד מיוחדת, שהיתה שמורה בידיו, לחתל בה את התינוק בפעם הראשונה לאחר רחיצתו. - כך נהג גם כשנולד נכדו רבנו הייצמח צדק”.
ט’ כסלו - הסתלקות כ"ק אדמו"ר האמצעי (תקפ"ח(
בליל ט’ כסלו התעלף פעמים רבות ובכל פעם היו מעירים אותו. בפעם האחרונה שהתעלף לא יכלו לעוררו, ותהי צעקה גדולה בבית, ובאו כל אנשי העיר יחד עם החברה קדישא וראו שאין בו רוח חיים...
כ"ק אדמו"ר האמצעי היה אומר תמיד, שהוא מפחד משנת תקפ"ח, שמרומזות גזירות על שנה זו, והחל לרמוז לחסידים על דבר הסתלקותו.
פעם אמר לחסידים :
אבי היה בן נ"ד שנים כשנלקח לפטרבורג בפעם השניה, ונתנו לו אז ברירה מן השמים, יסורים או הסתלקות, ובחר ביסורים. כפי הנראה השאיר לי את הברירה השניה... - וכך הווה שנסתלק בן נ"ד שנה.
לימים הנוראים שנת תקפ"ח נסע כ"ק אדמו"ר האמצעי להאדיץ’ לציון אביו כ"ק אדמו"ר הזקן, ונתאספו שם חסידים רבים, ששמעו ממנו מאמרי חסידות רבים.
בהיותו בהאדיץ’ אמר לחסידים:
פעלתי אצל אבי שיפטרוני מהרבנות.
חשבו החסידים שבוודאי כוונתו לנסוע לארצנו הקדושה. אמרו לו החסידים: כיצד תעזבו אותנו כצאן בלי רועה? אמר להם כ"ק אדמו"ר האמצעי: חתני הרמ"מ - כ"ק אדמו"ר הצ"צ - נמצא אתכם, והוא יהיה לכם לרועה נאמן.
אחרי הימים הנוראים כשהיה בדרכו חזרה לליובאוויטש חלה קשות ונאלץ להתעכב בעיר נעז'ין. הביאו רופאים גדולים, וכולם אמרו שאין תרופה למחלתו. הרופאים הזהירו אותו שלא יאמר חסידות.
הדבר היה למורת רוחו באמרו: "קצתי בחיי”. חוליו התגבר מיום ליום, וכשהיו נוגעים בו היה מתעלף. כך נמשך הדבר עד חודש כסלו.
בחודש כסלו, שבוע לפני הסתלקותו, ביקרו אצלו הרופאים ומצאוהו שוכב כמעט בלי חיות. ביום ח’ כסלו רצה לכתוב חסידות בעניני חנוכה, לאחר מכן אמר: כל העולם שרוי בצער ואני מתענג כל כך?! ומשך את ידו מלכתוב. הוא אמר לחסידים שילכו לבתיהם לומר "לחיים" ולהיות שמחים. אמרו לו החסידים: בקרוב יהיה י’ כסלו יום שמחת גאולת רבנו, ואז הוא זמן שמחה, אבל עכשיו - לשמחה זו מה עושה?! ענה להם כ"ק אדמו"ר - האמצעי: אעפי"כ, לכו ועשו כאשר אמרתי.
בליל ט’ כסלו התעלף פעמים רבות ובכל פעם היו מעירים אותו. בפעם האחרונה שהתעלף לא יכלו לעוררו, ותהי צעקה גדולה בבית, ובאו כל אנשי העיר יחד עם החברה קדישא וראו שאין בו רוח חיים. אבל החסידים ניגשו אליו ואמרו לו: מדוע רבנו מבהיל אותנו, האם לא שמע את קול הצעקה? הביט לעברם הרבי ואמר: שמעתי קול קורא "מה צריכה נשמה כזו בעולם הזה!"
אח"כ אמר להלבישו כתונת לבנה, ולבש לבנים ונתעטף לבנים דומה למלאך ה’ צבאות. פניו החלו מאדימים והתחיל לדבר טוב על כלל ישראל.
אח"כ אמר לחסידים שיהיו שמחים בלילה זה, כי שמחה ממתקת דינים. והכין את עצמו לומר חסידות, והתמלא הבית אורה ושמחה. והיה הרבי שמח בחסידים כבשעת חתונה, וכולם סברו שכעת יחזור הרבי לאיתנו.
והתחיל לומר חסידות על הפסוק "אחרי הוי’ תלכו", הוא אמר את הדרוש בהתלהבות עצומה, וכמה פעמים שאל באמצע, האם האיר כבר השחר? לפני עלות השחר סיים את הדרוש במילים "כי עמך מקור חיים מחיי החיים" ומיד פרחה רוחו ונשמתו, בחד קטירא אתקטר בי’ בקובייה.
חתנו כ"ק אדמו"ר הצ"צ אמר :
הסתלקות כגאת לא מצינו מיום הסתלקות הרשב"י, שהסתלק באמצע אמירת תורה.
ביום בו מלאו לו נ"ד שנים גווע ויאסף אל עמו, ונתקיים בו הפסוק את מספו- ימיך אמלא" ואמרו רז"ל: הקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום.
באותו יום הובא לקבורה ונגנז ארון הקודש. ויום גאולתו הראשון י' כסלו, שהיה צריך להיות יום חג ומועד, נהפך ליום אבל כבד לחסידים ולכלל ישראל.
מנ"כ בעיר נעז'ין.
