עברית  |  English  |  

  ב"ה
 
 
 
 
יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.
 

 

דף הבית >> חגים ומועדים >> פסח >> ויאמינו ב- ה' ובמשה עבדו
 
"ויאמינו ב-ה' ובמשה עבדו"

האמונה במשה קשורה לאמונה באלוקים



 
על הפסוק: 'וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְ-ה-וָ-ה בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת יְ-ה-וָ-ה, וַיַּאֲמִינוּ בַּיְ-ה-וָ-ה וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ'[1] אומר המדרש: 'פסוק זה בא ללמדך שכל המאמין במשה רבינו הרי זה כמאמין במי שאמר והיה עולם'[2].
 
כלומר, המדרש מלמדנו שהאמונה בקדוש ברוך הוא והאמונה ב-'מֹשֶׁה עַבְדּוֹ' קשורות זו בזו (ומכאן גם ממילא מובן שהעדר האמונה במשה רבינו קשור עם העדר האמונה בקדוש ברוך הוא), ונראה כעת את פירוש הדברים:
­

אחד מהעניינים העיקריים המודגשים בתורה בנוגע לגאולה ממצרים הוא שהגאולה הייתה דווקא על ידי משה רבינו, גואלם של ישראל, ש-'אוהב ישראל היה'[3]. למשה רבינו יש שייכות עמוקה לגאולה ממצרים, הגאולה ממצרים באה דווקא בכוחו, ונראה כעת מדוע וכיצד -
'ויאמינו בה' ובמשה עבדו' –
האמונה במשה קשורה לאמונה בה'.
המשך .
 
הרי תכלית הגאולה ממצרים הייתה מתן תורה על הר סיני (כפי שאמר הקדוש ברוך הוא למשה: 'בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱ-לֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה'[4]), ששם אמר הקדוש ברוך הוא לכל אחד ואחד מבני ישראל 'אָנֹכִי יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם'[5] ,
 
כלומר, כל גילויי הא-לוהות שהיו בגאולת מצרים היו בכדי שבני ישראל יראו זאת ויכירו וידעו על ידי כך את הקדוש ברוך הוא – בכדי שלאחר מכן, במתן תורה, הם יקבלו על עצמם את התורה והמצוות של הקדוש ברוך הוא, כך שהם יוכלו, על ידי עבודת התורה והמצוות שלהם, להמשיך לגלות א-לוהות בעולם,
 
וכפי שהיה במשכן שהקימו משה ובני ישראל במדבר, שעליו אמר הקדוש ברוך הוא: ''וַיְדַבֵּר יְ-ה-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם'[6] – כלומר, על ידי הקמת המשכן היה גילוי א-לוהות, גילוי של שכינה, בבני ישראל עצמם[7] ,
[לכן גאולת מצרים באה דווקא על ידי ניסים ונפלאות (גילויי א-לוהות) – מכיוון שדווקא על ידי נס שלמעלה מדרך הטבע מתגלה בגלוי (לעיני בשר) הכח הבלתי מוגבל של הקדוש ברוך הוא, כך שרואים במוחש איך שהקדוש ברוך הוא הוא הבעל בית על טבע העולם, ולכן יש בו את הכח לעשות נס שלמעלה מההנהגה הטבעית של העולם (או נס שמשנה אותה),
 
וזה נותן את הכח לבני ישראל, שראו במוחש את הניסים, שתהיה אצלם גאולה וחירות מהשיעבוד לכל המדידות וההגבלות והנחות היסוד של העולם]
 
ואת הכח לפעול את כל זאת היה, כאמור, דווקא למשה רבינו -
 
שהרי בכדי לגלות א-לוהות למטה בעולם הזה באופן של קביעות (כפי שהיה במשכן - 'וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם') נדרשים שני עניינים, שהם שני קצוות, וחיבורם יחדיו:
 
א. נדרש כח מיוחד שהוא למעלה מעלה מההנהגה הרגילה והטבעית של העולם, כח שיכול לשנות את העולם עד כדי כך שיהיה כלי מוכשר לגילוי א-לוהות בו, ובפרט באופן של קביעות ונצחיות.
 
ב. כח מיוחד זה צריך לרדת מטה מטה ולהתלבש בגדרי העולם הגשמי – מכיוון שדווקא כך יכול כח זה לעשות מהעולם כלי מוכשר לגילויי א-לוהות בו (שהרי אם הכח לא מתלבש בגדרי העולם הוא לא יכול להישאר בו בקביעות ובפנימיות, אלא רק באופן 'מקיף', ובמשך הזמן הוא אף יכול להסתלק),
 
ושני העניינים האלה היו בשלימות ובגלוי דווקא אצל משה רבינו, כמו שעל הפסוק: 'תְּפִלָּה לְמֹשֶׁה אִישׁ הָאֱ-לֹהִים'[8] אומרים חכמינו ז"ל: 'אם נקרא 'א-לוהים' אז למה 'איש', ואם נקרא 'איש' אז למה 'א-לוהים'? אלא שמחציו ולמטה[9] משה הוא 'איש' ומחציו ולמעלה[10] משה הוא 'א-לוהים''[11],
 
כלומר, אצל משה נמצאים שני עניינים אלה, 'איש' ו-'א-להים', ולכן יש בכוחו לחבר א-לוהות עם העולם (כפי שהיה במשכן שהקים משה), ולכן היה משה רבינו הממוצע המחבר בין בני ישראל לבין הקדוש ברוך הוא, כפי שאמר זאת משה בעצמו - 'אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין יְ-ה-וָ-ה וּבֵינֵיכֶם... לְהַגִּיד לָכֶם אֶת דְּבַר יְ-ה-וָ-ה'[12],
 
  [ולכן, מכיוון שמשה הוא הממוצע המחבר בין בני ישראל לבין הקדוש ברוך הוא, חלוקת הגשמיות והרוחניות לבני ישראל ולעולם כולו עוברת דרך משה רבינו, כפי שאומר משה רבינו בעצמו: 'נָתַתִּי (משה בעצמו – 'שכינה מדברת מתוך גרונו של משה'[13]) מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ... וְנָתַתִּי (משה בעצמו) עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ'[14]]
 
ומכל זאת מובן מדוע דווקא משה רבינו הוא גואלם של ישראל – שמכיוון שהוא בדרגה של 'תְּפִלָּה לְמֹשֶׁה אִישׁ הָאֱ-לֹהִים' יש בכוחו להמשיך את הגאולה – את גילוי כח הבלי גבול – בתוך העולם ולגאול את ישראל מכל המייצרים וההגבלות שלהם.
 
  • מהותו של משה – להאיר את העולם על ידי התורה.
 
על משה רבינו אומר המדרש: 'מתחילת ברייתו משה היה מוכן לגאול את ישראל'[15], ונראה כעת את פירוש הדברים -
 
על לידתו של משה מספרת התורה: 'וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי. וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא'[16], ועל כך אומרים חכמינו ז"ל: 'בשעה שנולד משה נתמלא כל הבית כולו באור השכינה'[17],
 
כלומר, אומנם כאשר כל אחד ואחד מישראל נולד הרי שבעצם לידתו מגיעה 'המשכה' א-לוהית לעולם, מכיוון שירדה לעולם עוד נשמה שהיא ''חֵלֶק אֱ-לוֹהַּ מִמָּעַל ממש'[18],
 
אבל לגבי כל בני ישראל באופן כללי אי אפשר לומר שמיד כאשר הם נולדים מאיר אור נשמתם בגילוי, מכיוון שהנשמה היא נסתרת בתוך הגוף, וגילוי אור הנשמה כרוך בבירור ובזיכוך הגוף על ידי עבודה רוחנית – שככל שמעדנים יותר ויותר את הגוף כך מתגלה יותר הנשמה ומאיר על ידה האור הא-לוהי בעולם,
 
אך אצל משה מיד 'בשעה שנולד נתמלא כל הבית כולו באור השכינה' – אצל משה האיר האור הא-לוהי בפועל ובגלוי עוד בלידתו, ועד כדי כך שהאור האיר (לא רק בו, אלא) בכל הבית, עד אשר 'נתמלא כל הבית כולו באור השכינה',
 
האור שהאיר בעת לידת משה קשור לעצם נשמת משה ולכוחה – לכך ש-'משה רבינו מתחילת תולדתו היה ראוי להאיר את כל העולם על ידי התורה'[19] - וזאת מכיוון שמהותה של נשמת משה רבינו מותאמת למהות התורה, ולכן משה רבינו 'נתן את נפשו על התורה' עד אשר היא 'נקראת על שמו'[20] (כמו שאומר הכתוב: 'זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי'[21]),
 
ולכן התקשרותו והתאחדותו של משה רבינו עם התורה אינן דבר אשר נוסף לעצם מציאותו (על ידי עבודת ה' שלו), אלא נשמתו של משה מצד עצם מהותה הייתה 'ראויה להאיר את כל העולם על ידי התורה', עצמיותו של משה היא מלכתחילה דבר אחד עם התורה.
 
 
  • התורה ומשה הם נצחיים.
 
נראה כעת מהו הפירוש בכך שעצמיות משה היא מלכתחילה דבר אחד עם התורה –
 
חכמינו ז"ל אומרים 'אין אמת אלא תורה'[22] – מהותה של התורה היא 'אמת', ו-'אמת' איננה רק שלילה של היפך האמת (שקר), אלא למעשה 'אמת' היא נצחיות, דבר שלא ייתכן בו שום שינוי, וכמו שאומר הכתוב: 'שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד'[23],
 
כלומר, התורה היא 'אמת', היא נצחית, ולא ייתכנו בה שינויים (כמו שאומר הרמב"ם שהתורה 'עומדת לעולם ולעולמי עולמים, אין לה שינוי ולא גרעון ולא תוספת'[24] – התורה איננה מושפעת משינויי הזמן או מהשינויים המתרחשים אצל בני האדם, מקבלי התורה, אלא בכל מצב היא נשארת אותה תורה ללא שינויים),
 
וכמו התורה גם משה – מידתו של משה רבינו היא מידת האמת – 'אמת זה משה'[25], ולכן על ידי משה ניתנה התורה, תורת אמת – 'משה אמת ותורתו אמת'[26],
 
וגם לגבי משה (כמו לגבי התורה) - בכך שמידתו של משה היא אמת אין הכוונה רק לכך שמשה לא אמר (חס ושלום) דבר שהוא היפך האמת (שקר), אלא הכוונה בכך היא שבמשה מאירה 'אֱמֶת יְ-ה-וָ-ה לְעוֹלָם'[27] – שזוהי נצחיות ללא שינויים,
 
ומצד מדת אמת זו, אף מעשה ידי משה נצחיים הם, וכמו שאמרו[28] חכמינו ז"ל שהמשכן שעשה משה רבינו לא נחרב אלא רק נגנז, והוא עומד לעד ולעולמי עולמים.
 
ואם מעשי ידיו של משה נצחיים הרי שעל אחת כמה וכמה שמשה רבינו עצמו הוא נצחי, כמו שאומרים חכמינו ז"ל 'לא מת משה'[29] - כלומר, מכיוון שמידתו של משה היא מידת האמת הרי שלא יכולה להיות מיתה והפסקה בחייו, גם כפי שהם קשורים לגשמיות העולם, ונראה כעת את פירוש הדברים -
 
חכמינו ז"ל אומרים שקיימת 'ההתפשטות של משה בכל דור ודור'[30] – כלומר, נשמת משה רבינו מתלבשת בגופם של 'חכמי הדור, עיני העדה, שבכל דור ודור'[31], ובמיוחד בצדיק ונשיא הדור (שהרי 'אין דור שאין בו כמשה'[32]) ועל ידי כך מלובשים ממש חיי משה רבינו תמיד בעולם הזה הגשמי באופן נצחי.
 
[ואף על פי שגופו של צדיק ונשיא הדור איננו גופו הגשמי של משה רבינו – הרי מכיוון ש-'חיי הצדיק אינם חיים בשריים, אלא חיים רוחניים'[33] מובן שהחיים של משה אינם החיים הבשריים של גופו, אלא החיים הרוחניים של נשמתו – וחיים רוחניים אלה הם נצחיים בעולם הזה הגשמי על ידי התלבשותם בגוף הגשמי של נשיא הדור שבכל דור ודור]
 
  • צדיק ונשיא הדור שבכל דור ודור.
 
כמו משה רבינו – גם נשיא הדור, אשר בו מתלבשת נשמת משה רבינו, הוא 'צַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם'[34] – כלומר, דרך נשיא הדור שבכל דור ודור עוברות ומגיעות כל ההשפעות, הגשמיות והרוחניות, לבני ישראל ולעולם כולו, וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה – 'העולם על עמוד עומד, וצדיק שמו'[35].
 
וכמו משה גם נשיא הדור[36] שבכל דור ודור מחבר את נשמות ישראל עם הקדוש ברוך הוא – 'אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין יְ-ה-וָ-ה וּבֵינֵיכֶם']
  • נשיאי תורת החסידות.
 
זכינו, ובדורותינו אלה ה-'התפשטות של משה בכל דור ודור' היא בנשיאי תורת החסידות, החל מרבי ישראל בעל שם טוב[37], דרך ממשיכו המגיד ממעזריטש[38], והמשך בכל נשיאי חסידות חב"ד[39] - ועד לדורנו זה ממש,
 
ולכן, מכיוון שכל ענייניו של כל אחד ואחד מבני ישראל, הן בגשמיות והן ברוחניות, תלויים הם בנשיא הדור ונמשכים ממנו, הרי שעל כל אחד ואחד מבני ישראל, ביחד עם כל מעלותיו ועבודת ה' שלו, להיות דבוק וקשור ל-'התפשטות של משה בכל דור ודור' - לנשיא הדור, מכיוון שדווקא על ידי נשיא הדור כל אחד ואחד מישראל מתקשר עם א-לוהיו - 'כל המאמין במשה רבינו הרי זה כמאמין במי שאמר והיה עולם',
 
  • הדביקות וההתקשרות למשה רבינו.
 
על הנחיצות וההכרחיות שבדביקות ובהתקשרות אל 'משה רבינו' שבכל דור ודור מספרת התורה בעצמה:
 
כאמור לעיל, הקדוש ברוך הוא ציווה על בני ישראל, על ידי משה רבינו, שיבנו לו מקדש במדבר: 'וַיְדַבֵּר יְ-ה-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם'[40], מקדש אשר בנייתו הייתה כרוכה במלאכות רבות מאוד ומפורטות[41],
 
התורה מספרת שבני ישראל אכן מלאו את כל ההוראות: 'וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד, וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָ-ה אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ'[42] – אך למרות זאת עדיין הם לא יכלו להקים את המשכן,
 
ולכן בני ישראל היו צריכים להביא את עבודתם אל משה: 'וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶל מֹשֶׁה, אֶת הָאֹהֶל וְאֶת כָּל כֵּלָיו קְרָסָיו קְרָשָׁיו בְּרִיחָו וְעַמֻּדָיו וַאֲדָנָיו, וְאֶת מִכְסֵה עוֹרֹת הָאֵילִם הַמְאָדָּמִים וְאֶת מִכְסֵה עֹרֹת הַתְּחָשִׁים וְאֵת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ, אֶת אֲרוֹן הָעֵדֻת וְאֶת בַּדָּיו וכו' וכו''[43] – כדי שמשה יקים מעבודתם משכן לקדוש ברוך הוא,
 
 וכאשר ראה זאת משה אזי הוא בירך אותם: 'וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָ-ה כֵּן עָשׂוּ וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה'[44], ובברכתו של משה הוא אף כלל את עצמו עמהם, משה אמר להם: 'וִיהִי נֹעַם אֲ-דֹנָי אֱ-לֹהֵינוּ עָלֵינוּ, וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ, וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ'[45]
 
ורק לאחר כל זאת הוקם המשכן, על פי ציווי ה'[46], על ידי משה: 'וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּתֵּן אֶת אֲדָנָיו וַיָּשֶׂם אֶת קְרָשָׁיו וַיִּתֵּן אֶת בְּרִיחָיו וַיָּקֶם אֶת עַמּוּדָיו. וַיִּפְרֹשׂ אֶת הָאֹהֶל עַל הַמִּשְׁכָּן וַיָּשֶׂם אֶת מִכְסֵה הָאֹהֶל עָלָיו מִלְמָעְלָה וכו' וכו''[47].
 
 סיפור זה, ככל סיפורי התורה, בא ללמדנו הוראה[48] בעבודת ה':
 
על כל אחד ואחד מבני ישראל לדעת שאין הוא יכול בכוחות עצמו להגיע בעבודת ה' שלו אל תכליתה - הקמת משכן לקדוש ברוך הוא בגופו ובנפשו על ידי עבודת התורה והמצוות[49], אלא צריך הוא 'להביא' את מלאכת עבודתו למשה רבינו שבדור, הוא נשיא הדור – שבדורנו זה זהו נשיא תורת החסידות, מכיוון שרק לו יש את הכח והיכולת להקים ממלאכת עבודת ה' של בני ישראל משכן לקדוש ברוך הוא יתברך – שהרי הוא זה אשר 'עֹמֵד בֵּין יְ-ה-וָ-ה וּבֵינֵיכֶם' – ממוצע אשר מחבר בין נשמות ישראל לאביהם שבשמים.
 
  • רפואת החכם.
 
התקשרות זו של ישראל לאביהם שבשמים דרך משה שבדור, איננה עניין הנאמר רק בתורת הקבלה או החסידות, פנימיות התורה, אלא מפורש הוא גם בגמרא, הרובד הנגלה של התורה, וכך אומרת הגמרא:
 
'מי שיש לו חולה בביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים'[50] – כלומר, מי ש-'חולה', הן בגופו והן בנשמתו, אין די לו בכך שהוא עצמו (או מישהו מבני ביתו) יבקש רחמים לתרופה עבורו, בגשמיות וברוחניות, אלא צריך הוא גם לתפילתו של 'חכם', ודווקא תפילת החכם היא אשר פועלת את רפואתו של האדם.
 
אלא שבכך ישנם שני תנאים:
 
א. ה-'חכם' צריך להיות על דרך מה שאומרת הגמרא 'איזהו חכם – הרואה את הנולד'[51], וכמו שפירש זאת רבי שניאור זלמן בספר התניא[52] שהכוונה היא לראיית דבר ה' אשר מוליד ומהווה את כל הנבראים בכל רגע ורגע[53],
 
והטעם לכך הוא שמכיוון שהחכם רואה את דבר ה' שבכל נברא – ולא את חומריותו וגשמיותו – הרי הוא רואה בכך את אמיתות הנברא, ולכן יש באפשרותו של החכם להכיר את החולי לאמיתתו, ולעורר על האדם רחמים ולרפאותו,
 
שהרי מכיוון שהחכם רואה את דבר ה' אשר מוליד ומהווה את הנברא יש באפשרותו גם לשנות את צירופי האותיות של דבר ה' אשר מהווה את הנברא,
 
על דרך מה שהגמרא מספרת[54] על רבי חנינא בן דוסא שבערב שבת אחד הוא ראה את בתו עצובה, וכאשר שאל אותה לפשר הדבר היא אמרה לו 'כלי של חומץ נתחלף לי בכלי של שמן, ושמתי את החומץ בנר והדלקתי ממנו אור לשבת, ועוד מעט יכבה הנר', והוא השיב לה: 'בתי, מה איכפת לך? מי שאמר לשמן וידלוק הוא יאמר לחומץ וידלוק' ואכן אותו הנר דלק עד למוצאי שבת, והשתמשו בו כנר להבדלה.
 
ב. החכם צריך להיות 'בעיר'[55] – כלומר, החכם צריך להיות כזה שלמרות שהוא עסוק בתלמוד תורה ובתפילה ובשאר עניינים נעלים וכו' הוא אינו סוגר את עצמו בד' האמות שלו, אלא הוא מצוי בתוך 'העיר' ומסור לכל אחד ואחד מבני ישראל הנמצאים בה – ולכן הוא מבקש עליהם רחמים.
 
ושני תנאים אלה הם באופן דומה לשני העניינים הנזכרים לעיל בנוגע לשייכות של משה רבינו ובני ישראל -
 
א. בני ישראל היו צריכים להביא את מלאכתם לשם השלמתה והשגת תכליתה למשה רבינו, רועה ישראל, שהוא 'החכם הרואה את הנולד'.
ב. משה כלל את עצמו יחד עם כל ישראל.
 
אך לפני שבאו בני ישראל אל משה נאמר: 'וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָ-ה אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ' – כלומר, עוד לפני השתתפותו של משה וברכתו כבר נגמרה כל עבודת המשכן שהוטלה על בני ישראל, ומבחינתם הרי עבודה זו היא בתכלית השלימות, ורק אז השתתף משה עם בני ישראל בעשיית המשכן ובירך אותם,
 
וכך גם כיום בעבודת ה' של כל אחד ואחד מבני ישראל – להשתתפותו ולברכתו של 'משה רבינו שבדור', נשיא הדור, זוכה האדם רק כאשר עבודת ה' שלו היא ככל יכולתו, על דרך מה שאומר הכתוב: 'וּבֵרַכְךָ יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה'[56] דווקא,
כלומר, כאשר האדם אכן עובד את עבודתו כמו שנדרש ממנו, בתכלית השלימות כפי יכולתו הוא, וכאשר האדם בא אל משה רבינו שבדור באופן הראוי, באמונה – כלומר, באופן של 'כל המאמין במשה רבינו הרי זה כמאמין במי שאמר והיה עולם' אזי, נשיא הדור, משה רבינו שבדור, משתתף עם העבודה של כל אחד ואחד ומסייע לכל אחד ואחד באופן פרטי בעבודת ה' שלו, וכולל את עצמו ביחד עם הכלל,
 
ולאחר מכן, לאחר השתתפותו של משה בעבודתם של כלל ישראל פועל 'משה רבינו שבדור' על ידי ברכתו את השראת השכינה ב-'מַעֲשֵׂה יָדֵינוּ' של כלל ישראל, ומשה בתוכם, ומביא כל אחד ואחד מישראל לשלימותו האמיתית.
 
[אך לעומת זאת, כאשר עדיין יש חוסר בעבודת ה' של האדם (כמו למשל אותם החסידים שכאשר טוב להם אין הם באים אל הרבי, וכאשר מטילים עליהם שליחות בהפצת המעיינות החוצה הם משתמטים מכך – ורק כאשר הם נמצאים בעת צרה, ה' ירחם, אזי הם באים בתביעה שהם צריכים כעת 'מופת') אזי אין הוא במצב זה כלי ראוי להשראת ברכתו של משה רבינו שבדור]
 
  • בדור זה 'משה רבינו' שבדור הוא נשמה בגוף באופן נצחי.
 
בדורנו זה ישנו חידוש לגבי כל הדורות שלפניו – שמכיוון שאז, בדורות ההם, לא באה עדיין הגאולה בפועל הרי שהנשמה הסתלקה מן הגוף – אך בדורנו זה אין הדבר כך,
 
בימינו אלה, לאחרי כל מה שעברו במשך כל הדורות שלפני זה ויצאו ידי חובה בכל העניינים הבלתי רצויים, מובן שאין עוד כל עניין של ירידה, וממילא ישנה מציאותו של משה רבינו, 'גואל ראשון הוא גואל אחרון'[57] כפי שהוא נשמה בגוף באופן נצחי,
 
כלומר, 'משה רבינו' שבדור זה, נשיא הדור – 'צַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם', הוא על דרך 'אבן השתיה', האבן שממנה הושתת כל העולם כולו,
 
אבן שנמצאת תמיד במקום מסוים בעולם הזה הגשמי[58] וקיימת תמיד בלי שינויים - אפילו לא שינוי של גניזה –
 
ושני עניינים באבן השתיה:
א. אבן השתיה היא נקודה אחת,
ב. הכוללת הכל, האבן אשר ממנה הושתת כל העולם...[59]
ואין מה לתמוה היאך וכיצד ייתכן הוא הדבר[60],
 
שהרי 'צדיקים דומים לבוראם'[61] ולכן, כמו שלגבי הקדוש ברוך הוא תכלית הידיעה היא שלא נדע אותו אך יחד עם זאת שם שמים שגור בפי כל, כך שאפילו התינוקות יודעים שמצוי א-לוה – כך גם לגבי הצדיקים ונשיאי הדור, אמנם אי אפשר להגיע עד תכליתם אך יחד עם זאת אפילו התינוקות יודעים וכו'...
 
(מקורות: הרבי מליובאוויטש – ספר 'תורת מנחם התוועדויות' שנת תנש"א חלק ב עמוד 430 ואילך. ספר לקוטי שיחות, כרך יא פרשת פקודי שיחה א, כרך כו פרשת שמות שיחה א. ספר 'דבר מלכות – בראשית שמות' פרשת בא, עמוד 236 ואילך. ספר 'דבר מלכות – ויקרא במדבר דברים' עמוד 380 ואילך. ספר 'תורת מנחם – התוועדויות' שנת תש"ן חלק א עמוד 89. ספר אגרות קודש כרך ו, עמוד שלב. ועוד. כל המקורות מובאים כאן בשינוי לשון קצת)
 
 

[1] ספר שמות, פרק יד פסוק לא.
[2] מדרש מכילתא על הפסוק.
[3] מסכת מנחות, דף סה עמוד ב.
[4] ספר שמות, פרק ג פסוק יב: 'וַיֹּאמֶר כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ. בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱ-לֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה'.
[5] ספר שמות, פרק כ פסוק ב, וספר דברים פרק ה פסוק ו: 'אָנֹכִי יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱ-לֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי'.
[6] ספר שמות, פרק כה פסוק ח.
[7] ויותר בקביעות היה זה בבית המקדש הראשון והשני – ובתכלית השלימות יהיה זה בבית המקדש השלישי, שיהיה בית נצחי, בגאולה האמיתית והשלימה – שאז יהיה 'וְנִגְלָה כְּבוֹד יְ-ה-וָ-ה וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּו כִּי פִּי יְ-ה-וָ-ה דִּבֵּר (ספר ישעיהו, פרק מ פסוק ה)' – כלומר, גילוי הא-לוהות בעולם (שנעשה על ידי עבודתם של בני ישראל) יהיה בתכלית השלימות, כך שכל העולם וכל האנשים שבו יכירו ויראו א-לוהות בגלוי ובשלימות.
[8] ספר תהילים, פרק צ פסוק א: 'תְּפִלָּה לְמֹשֶׁה אִישׁ הָאֱ-לֹהִים, אֲ-דֹנָי מָעוֹן אַתָּה הָיִיתָ לָּנוּ בְּדֹר וָדֹר'.
[9] הכוונה לבחינות התחתונות בנפשו של משה.
[10] הכוונה לבחינות העליונות בנפשו של משה.
[11] מדרש דברים רבה, פרק יא ד. מדרש תהילים על הפסוק – מובא כאן בשינוי לשון קצת.
[12] ספר דברים, פרק ה פסוק ה.
[13] ראה ספר הזהר, חלק ג, דף רל"ב, עמוד א. דף ז, עמוד א. דף רס''ה, סוף עמוד א. מדרש שמות רבה, פרק ג טו. מדרש ויקרא רבה, פרק ב ג. מכילתא שמות יח יט. ראה ספר לקוטי שיחות, כרך ד, עמוד 1087.
[14] ספר דברים, פרק יא, פסוק יד.
[15] מדרש שמות רבה, פרק ב. ד. מובא כאן בשינוי לשון קצת
[16] ספר שמות, פרק ב פסוק א.
[17] מסכת סוטה, דף יב עמוד א, דף יג עמוד א. מדרש שמות רבה על הפסוק. ספר הזהר חלק ב, דף יא עמוד ב. ועוד.
[18] ספר התניא, חלק א ראש פרק ב. על דרך לשון הפסוק: "חֵלֶק אֱ-לוֹהַּ מִמָּעַל" ספר איוב, פרק לא פסוק ב. רבינו הזקן מחבר ספר התניא מוסיף לפסוק זה את המילה 'ממש' כדי להדגיש את הפירוש הפשוט של מילים אלה, להדגיש שנשמתו של היהודי היא אכן חלק א-לוה ממעל.
[19] באורו של רבינו בחיי על דברי חז"ל הנ"ל. מובא בספר כד הקמח, מערכת נר חנוכה. ראה ספר משלי פרק ו פסוק כג: 'כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר, וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר', וכמו שאומרים חכמינו ז"ל: 'אין אור אלא תורה' - מסכת תענית, דף ז עמוד ב. מסכת מגילה, דף טז עמוד ב.
[20] מדרש מכילתא על ספר שמות, פרק טו פסוק א.
[21] ספר מלאכי, פרק ג פסוק כב: 'זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל כָּל יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים'.
[22] תלמוד ירושלמי, מסכת ראש השנה, פרק ג הלכה ח. ראה מסכת ברכות דף ה עמוד ב. ועוד. ראה ספר לקוטי תורה, סוכות דף פא טור ג. ובכמה מקומות.
[23] ספר משלי, פרק יב פסוק יט: 'שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד, וְעַד אַרְגִּיעָה לְשׁוֹן שָׁקֶר'.
[24] הלכות יסודי התורה, ראש פרק ט.
[25] מדרש תנחומא, על פרשת שמות, כח. מדרש שמות רבה, פרק ה, י. ובכמה מקומות.
[26] מסכת בבא בתרא, דף עד עמוד א. מסכת סנהדרין, דף קי עמוד א. ועוד.
[27] ספר תהילים, פרק קיז פסוק ב: 'כִּי גָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ וֶאֱמֶת יְ-ה-וָ-ה לְעוֹלָם הַלְלוּיָ-הּ'.
[28] מסכת סוטה, דף ט סוף עמוד א. דף מה עמוד ב. ראה צפנת פענח על התורה ראש פרשת תרומה. ראה מסכת יומא דף עב סוף עמוד א. פירוש רבנו בחיי על פרשת תרומה, פרק כו פסוק טו.
[29] מסכת סוטה, דף יג סוף עמוד ב. ספר הזהר חלק א, דף לז סוף עמוד ב.
[30] ספר תיקוני זהר, תיקון סט (דף קיב עמוד א. דף קיד עמוד א) ועוד. הובא בספר התניא פרק מב, פרק מד. אגרת הקודש סימן ז''ך.
[31] לשון ספר התניא, פרק מב מובא כאן בשינוי לשון קצת.
[32] מדרש בראשית רבה, פרק נו, ז.
[33] ספר התניא, אגרת הקודש סימן ז"ך, מובא בשינוי לשון קצת.
[34] ספר משלי, פרק י פסוק כה: 'כַּעֲבוֹר סוּפָה וְאֵין רָשָׁע, וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם'.
[35] ספר הבהיר, סימן מה. ספר הזהר חלק א, דף רנג עמוד ב, דף רסה עמוד א. על פי הנאמר באגרות הקודש, כרך ז עמוד קנה. מובא כאן בשינוי לשון קל.
[36] אך למרות כל זאת, הרי שהצדיק נראה לעיננו הגשמיות כאדם רגיל לכל דבר, וזהו מה שהקדוש ברוך הוא אמר לאות 'צ': 'את צדיק, את צריכה להיות נסתרת אינך צריכה להתגלות כל כך' - הקדמת ספר הזהר, דף ב, עמוד ב.
[37] נולד – ח"י אלול שנת ה'תנ"ח. בח"י אלול שנת ה'תפ"ד נגלה אליו מורו ורבו הקדוש אחיה השילוני, הנביא מימי דוד המלך. ח"י אלול שנת ה'תצ"ד – מתגלה הרבי ישראל בעל שם טוב.
[38] יום הולדתו אינו ידוע. מסתלק ביום י"ט כסלו שנת ה'תקל"ג.
[39] אודות נשיאי חסידות חב"ד ניתן לקרוא בקצרה בעמודים  112 – 111.
[40] ספר שמות, פרק כה פסוק ח.
[41] כפי שמפרטת התורה בספר שמות בפרשיות 'תרומה' ו-'תצווה'.
[42] ספר שמות, פרק לט פסוק לב.
[43] ספר שמות, פרק לט פסוק לג ואילך.
[44] ספר שמות, פרק לט פסוק מג.
[45] ספר תהילים, פרק צ פסוק יז. רש"י בפירושו על ספר שמות, פרק לט פסוק מג מציין שמשה בירך אותם בברכה זו.
[46] ספר שמות, פרק מ פסוק א.
[47] ספר שמות, פרק מ פסוק יח ואילך.
[48] שהרי התורה היא מלשון הוראה - פרוש רד"ק לספר תהילים, פרק יט פסוק ח. ספר השורשים של הרד"ק ערך י.ר.ה. ראה ספר הזהר חלק ג, דף נג עמוד ב.
[49] ראה ספר התניא פרק לד – שמכיוון ש-'מיום שחרב בית המקדש אין לו לקדוש ברוך הוא בעולמו משכן ומכון לשבתו, הוא יחודו יתברך, אלא ארבע אמות של הלכה' צריך האדם לעשות את עצמו משכן ומכון לקדוש ברוך הוא.
[50] מסכת בבא בתרא, דף קטז עמוד ב.
[51] מסכת תמיד, דף לב עמוד א.
[52] ספר התניא חלק א, פרק מג. ועוד.
[53] עניין זה של התהוות הבריאה בכל רגע ורגע מחדש מוסבר בהרחבה בהקדמה להגדה.
[54] מסכת תענית, דף כה עמוד א, ופרוש רש"י שם.
[55] לשון הרמ"א (רבי משה איסרליס) בספר ההלכות 'שולחן ערוך', חלק יורה דעה, סוף סימן שלה.
[56] ספר דברים, פרק טו פסוק יח.
[57] מדרש שמות רבה, פרק ב ו. ספר הזהר חלק א, דף רנג עמוד א. ספר תורה אור פרשת משפטים דף עה עמוד ב.
[58] מסכת יומא, דף נג, עמוד ב ואילך.
[59] הערת עורך ההגדה: בדברים אלה למעשה מעיד על עצמו הרבי מליובאוויטש שהוא 'נשיא הדור' 'צדיק יסוד עולם', וכדי שנוכל להבין את המשמעות של הדברים האלה בשכלנו, הרבי מליובאוויטש ממשיל זאת עבורנו במשל ואומר שהדבר הוא 'על דרך אבן השתיה' - אך מה משמעות הדברים? מהי אותה 'אבן שתיה'?
 
ובכן, הגמרא (מסכת יומא, דף נג, עמוד ב ואילך) מספרת על אופן בריאת העולם - שבתחילה הייתה רק אבן אחת (נקודה אחת), אבן הנקראת 'אבן השתיה', אשר ממנה התפשט והושתת כל העולם (וזהו המקור לשמה – שממנה הושתת העולם כולו). הגמרא מוסיפה ומספרת שאבן זו קיימת תמיד ובגילוי בעולם הזה הגשמי ללא שינויים, וזאת בניגוד לכלי בית המקדש (כדוגמת ארון הברית שבו לוחות הברית, מנורת הזהב בת שבעה הקנים וכו') שאף הם קיימים בעולם הזה הגשמי, אלא שהם נגנזו במעבה האדמה עם חורבן בית המקדש עד לזמן שיבנה בית המקדש השלישי.
 
מעצם מהותה של אבן זו (-שממנה הושתת העולם) מובן שיש בה שני עניינים: מצד אחד אבן זו היא נקודה אחת, אך מצד שני, מכיוון שכל פרטי העולם התפשטו מאבן זו מובן שכל פרטי העולם כלולים בה ועל כן אבן זו כוללת הכל, כוללת את כל העולם.
 
ועל דברים כגון אלה נאמר: 'תֵּן לְחָכָם וְיֶחְכַּם עוֹד' ספר משלי פרק ט פסוק ט.
 
[60] בספר לקוטי שיחות, כרך לה עמוד 223 ואילך, מובא ביאור מאמר חכמינו ז"ל בתלמוד הבבלי (מסכת תענית, דף ה עמוד ב): 'יעקב אבינו לא מת'. עיין שם.
[61] מדרש רות רבה, ד. ועוד.
 



     
  בית חב"ד הודו  
     
לייבסיטי - בניית אתרים