הימים היו ימי מלחמה בין צרפת לרוסיה. נפוליון כבש ארצות והיה בדרכו למלחה הבא ברוסיה. אדמו"ר הזקן שהיה נתין רוסיה, לא חפץ בניצחון נפוליון מהסיבה הפשוטה שנפוליון ייצג את התרבות הצרפתית – חופש. כשיש חופש – שיוויון זכויות בין יהודים לגויים, אז ההבדלים בין גוי ליהודי מטשטשים וחס וחלילה מגיעים לידי התבוללות. לכן הרבי רצה דווקא בניצחון הרוסים שאין אצלם שיוויון זכויות וכך תמיד היהודי ידע את מקומו ולא יתערבב עם הגויים.
דעתו של אדמו"ר הזקן בענין זה היה גלוי וידוע גם לנפוליון. לכן בפלישתו לרוסיה הוא רצה להגיע לליאדי – עיירת מגוריו של אדמו"ר הזקן, על מנת לעשות בו שפטים. אדמו"ר הזקן ידע על כך ולכן החליט לברוח מליאדי. משפחתו של אדמו"ר הזקן ארזה את מיטלטליה והתישבה בעגלות, על מנת למהר ולצאת את העיר. אדמו"ר הזקן הורה לחסידיו להעלות את ביתו באש לאחר צאת, כדי שחס וחלילה אף חפץ מחפצי אדמו"ר הזקן לא יגיע לידי נפוליון. וכך אכן עשו חסידיו.
במנוסתם הדרדר מצבו הגופני של אדמו"ר הזקן והוא נפטר ביום כ"ד בטבת תקע"ג, ומנוחתו כבוד בהאדיטש.
ימיו האחרונים של רבי שניאור זלמן מלאדי, "האדמו"ר הזקן"
זמן קצר לפני פטירתו של רבי שניאור זלמן מליאדי מייסד חסידות חב"ד, פלש הצבא הצרפתי לרוסיה. מלחמת רוסיה-צרפת השתוללה בכל עוזה, ובקרב היהודים שהתגוררו ברוסיה שררו חילוקי דיעות: מי יהיה טוב יותר ליהודים?
למרות שנפוליאון הביא עמו לכאורה בשורה של שוויון זכויות, סבר רבי שניאור זלמן שנצחונו של נפוליאון עלול להביא סכנה רוחנית איומה של התבוללות העם. לפיכך הוא תמך בנצחונו של הצבא הרוסי, ואף גייס את בחיר תלמידיו לסייע במאמצי הקרב.
רבי משה מייזליש היה חסיד מובהק של רבי שניאור זלמן ששלט בשפות רבות: גרמנית, רוסית, פולנית וצרפתית. כאשר הכוחות הצרפתיים התקדמו בעומק רוסיה, הם לא היססו להשתמש בשירותי התרגום המובחרים שהציע להם רבי משה. את המידע היקר מפז שהשיג רבי משה בשהותו הממושכת בחיל הפיקוד הוא מיהר להעביר לצבא רוסיה ובין היתר הציל ארסנל עצום של נשק רוסי בוילנא אותו ביקשו הצרפתים להשמיד בהפתעה.
משימת הריגול של רבי משה כמעט וירדה לטמיון כשבאחד הפעמים נכנס נפוליאון בכבודו ובעצמו לחיל הפיקוד כשהוא כועס ונרגש. "מי זה?!" הוא קרא כשהוא מצביע על רבי משה, ומיד קרא לעברו "אתה מרגל רוסי!" תוך שהוא מצמיד את כף ידו לליבו כדי לבדוק האם הוא מתרגש.
"תורת החסידות המלמדת את האדם להשליט את המוח על הלב עמדה לי" סיפר לימים רבי משה, "לבי המשיך לפעול כרגיל ובקול רגוע השבתי לו שמפקדיו מינו אותי בשל שליטתי בשפות רבות."
רבי שניאור זלמן עוזב את עירו
עם התקדמות כוחות צרפת החליט רבי שניאור זלמן לברוח מעירו ליאדי. שיירה ארוכה של עגלות שכללה את הרבי, בני משפחתו וחסידים רבים עזבה את העיר בערב ראש חודש אלול תקע"ב (1812). צבא רוסיה, שהיה אסיר תודה לרבי שניאור זלמן על תמיכתו במאמצי המלחמה, שלח ליווי צבאי לשיירת הרבי והחסידים.
בכל פעם שהשיירה הגיעה לפרשת דרכים היה רבי שניאור זלמן מורה להיכן לפנות. נכדו, הרב נחום, ישב יחד עמו והעביר את הוראותיו אל העגלונים. באחד הצמתים התבלבל הרב נחום והורה לעגלונים לנסוע לכיוון ההפוך מזה שהורה רבי שניאור זלמן, וכשסביו הבחין בכך נאנח עמוקות ואמר:
"טוב כאשר הנכד הולך בדרך סביו; אך כשהסבא נאלץ ללכת בעקבות נכדו..."
בכפר פיענא
לאחר שבועות רבים של נדודים הגיעה השיירה לכפר פיענא שהיה כפר גדול יחסית. רוב הגברים בכפר גויסו למאמצי המלחמה ובני הכפר הנותרים שמחו לארח את הרבי והחסידים והעניקו להם אכסניות ללון ועצים להסקה חינם אין כסף.
מיד כשהתיישב בכפר החל רבי שניאור זלמן לדאוג למצב היהודים שהתגוררו בערים שנהרסו כליל בקרבות. הוא שלח שלוש משלחות לערים שונות ברחבי רוסיה כדי למצוא דיור, מימון ומקור פרנסה מתאים לפליטים היהודים, והוא עצמו נותר להתגורר בכפר.
טלטולי הדרכים נתנו את אותותם ורבי שניאור זלמן נפל למשכב. מחלתו ארכה חמישה ימים ובמוצאי שבת כ"ד בטבת תקע"ג (1812), הסתלק הרבי לבית עולמו ונקבר בעיר האדיץ' הסמוכה.
