כנגד ארבעה בנים דברה התורה


 

בָּרוּךְ הַמָּקוֹם ● בָּרוּךְ הוּא ● בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל ● בָּרוּךְ הוּא ● כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה תוֹרָה ● אֶחָד חָכָם ● וְאֶחָד רָשָׁע ● וְאֶחָד תָּם ● וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל:

'כנגד ארבעה בנים' – אבל 'כולנו כאחד'

א. על שאלתו של הבן הרשע 'מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם'[1] משיבים לו: 'בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְ-ה-וָ-ה לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם'[2] – 'לי' ולא 'לו', אילו היה שם לא היה נגאל',
 
וצריך להבין – אם אין לבן הרשע שום קשר ליציאת מצרים [-שהרי 'אילו היה שם, ביציאת מצרים, לא היה נגאל'] אז מה הקשר שלו להגדה? מדוע הוא מופיע בסדר פסח, ועוד באופן כזה שיש לטפל בו, כמו שההגדה אומרת 'ואמור לו'...
 
ב. לגבי סדר הבנים – לכאורה היה צריך למנותם לפי סדר חשיבותם – חכם, תם, שאינו יודע לשאול, רשע. מדוע, אם כן, נמנה הבן הרשע דווקא ליד הבן החכם?
 
ג. בכתבי הקבלה[3] נאמר שארבעת כוסות היין ששותים בסדר[4] הן כנגד ארבעת הבנים: כוס ראשונה – כנגד הבן החכם, כוס שניה – כנגד הבן הרשע, כוס שלישית – כנגד הבן התם, כוס רביעית – כנגד הבן שאינו יודע לשאול,
  
...ונשאלת השאלה, הרי עיקר ההגדה (סימן 'מגיד') נאמר דווקא על הכוס השניה, שהיא כנגד הבן הרשע – ומכיוון ש-'אילו היה שם לא היה נגאל' מדוע בעצם קשורה עיקר ההגדה דווקא לבן הרשע ?!
ד. לאחר ה-'הקדמה' בעניין מצות 'וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ'[6] לארבעת הבנים, ולאחר קביעת הזמן לכך ('יכול מראש חודש וכו'...') מתחילה ההגדה לספר את סיפור יציאת מצרים עצמו, וזאת לאחר הקדמה נוספת ש- 'מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו... וכו' וכו'',
 
וצריך להבין – מהי התועלת בסיפור המאורעות שלפני תחילת גלות מצרים והמאורעות שהיו אפילו לפני זמנו של אברהם אבינו ('מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו...')?
 
 הרי עריכת הסדר היא לשם סיפור השעבוד והיציאה ממצרים...
 

 
ונראה כעת את התשובות וההסברים ל-'ארבעת הקושיות' האלה:
 
  הכלל[7] הוא שאם פגומה אפילו אות אחת בלבד בספר התורה נוגע הדבר לקדושת כל האותיות, ולא משנה כלל איזו אות חסרה,
 
  וכך הוא הדבר גם לגבי ה-'דיבור של התורה', 'כנגד ארבעה בנים דיברה תורה', כל דיבור בתורה מביא לשלמות הקדושה בכל התורה כולה, ואין זה משנה אם דיבור התורה קשור ל-'אחד חכם' או ל-'אחד רשע', אלא יש לקיים כל דיבור ודיבור – יש לטפל בכל אחד מארבעת הבנים,
 
  כלומר – ישנו דיבור של התורה לטפל בכל אחד מארבעת הבנים, ומכיוון שהתורה היא כזו שכל דיבור פרטי בה קשור ותורם לכל התורה כולה - נמצאנו למדים שחשיבותם של כל ארבעת הבנים למעשה שווה,
 
ולכן החובה לטפל בבן הרשע ולהעלותו בדרגתו איננה קטנה מהחובה לטפל בבן התם, או בזה שאינו יודע לשאול, או בבן החכם,
 
שהרי הגמרא אומרת: 'ישראל שחטא – אף על פי כן, ישראל הוא'[8] – כלומר, בכל מי שלא יהיה מישראל, ובכל מצב שלא יהיה, תמיד טמונה בו נקודת היהדות, וכמו שאומר הפתגם הידוע[9] אודות 'אחד חכם ואחד רשע...' שה-'אחד' (האמונה באחדות הבורא) נמצא בכל יהודי ויהודי, אפילו גם ברשע – אלא שברשע ה-'אחד' הוא מכוסה ויש לגלותו,
 
  וכשם שכל התורה כולה תלויה בכל אחת מן האותיות שבה - שאם אפילו אות אחת חסרה הרי זה פוגם בספר התורה כולו – כך תלוי כלל עם ישראל בכל יהודי ויהודי, כל עוד יש יהודי שאינו שלם בדרגתו הרוחנית נוגע הדבר לעם ישראל כולו, ומכאן מובנת בפשטות החובה לטפל בבן הרשע.
 
זוהי, אם כן, הסיבה להכנסת הבן הרשע לסדר – כיוון שרק על ידי כך, רק על ידי הכנסתו לסדר והטיפול בו, יכולה לבוא לידי שלמות הכוונה הכללית שבכל העניינים.
 

 
  ומיהו זה אשר יכול לטפל ברשע ולהעלותו מעלה בדרגה? מיהו זה המסוגל לגלות את נקודת ה-'אחד' המכוסה אצל הרשע? – הרי זה אך רק הבן החכם!
 
  אין בכוחם של הבן התם ושל הבן שאינו יודע לשאול לטפל בבן הרשע ולהעלותו בדרגה, אלא רק הבן החכם, הנמצא בדרגה העליונה ביותר, מוכשר לכך – כלומר, רק מי שדרגתו גבוהה ביותר יכול לרדת מטה מטה ביותר - עד לדרגת הבן הרשע,
 
  ולכן הבן הרשע מוזכר בסמוך לבן החכם – כדי לומר לנו שהעלאתו מעלה יכולה לבוא דווקא על ידי הבן החכם.
 
  למעשה בהצבת הבן הרשע ליד הבן החכם טמונה הוראה כפולה –
 
לגבי הבן הרשע:
 
אל לו לבן הרשע ליפול ברוחו ממצבו הרע, מכיוון שגם לו יש תקווה והקדוש ברוך הוא ידאג לו ויזמן לו בן חכם שישפיע עליו ויעזור לו להיטיב את דרכיו. הרשע מצידו רק צריך לראות את עצמו כתוספת וכטפל לחכם (זהו הרמז שבאות 'ו' – 'ואחד רשע' - שהרשע הוא נוסף וטפל ל-'אחד חכם') ולא חלילה להיפך.
 
לגבי הבן החכם:
 
אסור לבן החכם לומר לעצמו 'מה לי ולבן הרשע, מבחינתי שיאבד ברשעו' – שהרי התורה אומרת 'כל ישראל ערבים (-ומעורבים) זה בזה'[10], ולכן מוטלת על הבן החכם החובה להשתדל להחזיר למוטב את כל שאר הבנים[11], ובכלל זה גם את הבן הרשע,
 
  אך את כל זאת צריך הבן החכם לעשות בתנאי אחד - בתנאי שהבן הרשע יהיה מושפע ויקבל מהבן החכם ולא ההיפך, חלילה. הרשע צריך להיות כתוספת ובטל אל החכם, ולא להיפך.
 
  כמו כן, על ידי כך שהבן החכם מטפל בשכנו, הבן הרשע, ומעלה אותו בדרגתו – הוא יכול לאחר מכן לנצח את הרשע שבקרבו - את היצר הרע שבו עצמו,
 
שהרי גם לבן החכם יש יצר הרע – ואדרבה, הגמרא אומרת[12] שככל שדרגתו של האדם גבוהה כך גדול גם היצר הרע שלו, ולכן על הבן החכם לזכור תמיד שלמרות שהוא 'בן חכם' הרי שגם לו יש יצר הרע, ושהתורה אומרת ש-'צוֹפֶה רָשָׁע (-היצר הרע שבבן החכם עצמו) לַצַּדִּיק וּמְבַקֵּשׁ לַהֲמִיתוֹ'[13], ולכן עליו לשמור ולהקפיד על עצמו ביותר ולבקש רחמים מהקדוש ברוך הוא שיעזור לו – ורק אז הוא יוכל לנצח את הרשע, את היצר הרע שבקרבו.
 

 
  מובן מאליו שאם הבן החכם נדרש לטפל בבן הרשע הרי שהוא נדרש לטפל גם בבן התם ובבן שאינו יודע לשאול,
 
  וכאשר הבן החכם מטפל בכל שאר הבנים ומעלה אותם בדרגתם אזי הקדוש ברוך הוא ממלא את בקשתנו –'ברכנו אבינו כולנו כאחד'[14] - כלומר, כיצד יכול להיות ה-'ברכנו אבינו'? – רק כאשר 'כולנו כאחד'.
 
  בשל עניין זה של ברכה, 'ברכנו אבינו', נאמר כמעין הקדמה לעניין ארבעת הבנים הקטע - 'ברוך המקום, ברוך הוא. ברוך שנתן תורה לעמו ישראל, ברוך הוא',
 
  ארבע הפעמים בהן נאמר 'ברוך' מכוונות כנגד ארבעת הבנים – כלומר, בכל בן יש ליצור 'ברוך', יש לברך כל בן ולהשפיע ולגלות בו את נקודת היהדות שבו, את ה-'אחד' שבו, את האמונה באחדות הבורא.
 
דבר זה נכון גם לגבי הבן החכם, שהרי גם הוא זקוק לרחמי שמים, כאמור.
 

 
כעת נוכל להבין גם את הכוונה הפנימית שבתשובה אל הבן הרשע, 'ואמור לו... אילו היה שם לא היה נגאל' –
 
  הכוונה כאן איננה לדחות חלילה את הבן הרשע, אלא אדרבא להיפך, הכוונה כאן היא להראות לבן הרשע את הנועם והחביבות שבתורה, שהרי השפעה על הזולת אפשרית בעיקר על ידי קירוב,
 
  וזהו פרוש הדברים בתשובה אל הבן הרשע:
 
בשעה שהקדוש ברוך הוא אמר את הדיבר הראשון מעשרת הדיברות במתן תורה בהר סיני 'אָנֹכִי יְ-ה-וָ-ה          אֱ-לֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים'[15] נחרתה לנצח בנפשו של כל יהודי העובדה שכל כוחו וחיותו הוא 'אָנֹכִי יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהֶיךָ (-לשון יחיד)', ולכן מבחינת התורה מוכרח כל אחד ואחד מישראל, יהיה מי שיהיה, להיגאל בגאולה העתידה לבוא במהרה בימינו, שכן הרי כל אחד ואחד מישראל נוגע ומשפיע על כללות הכוונה, כאמור.
 
  ולכן אומרים לבן הרשע: 'אילו היה שם – לא היה נגאל' – כלומר, דווקא שם, במצרים שלפני מתן תורה, הוא לא היה נגאל - אבל לאחר שניתנה התורה הרי יגאל גם הוא כחלק מעם ישראל.
 

 
  כעת ניתן גם להבין מדוע עיקר ההגדה נאמר בעיקר על כוס היין השנייה, שהיא כנגד הבן הרשע:
 
אמנם נכון הדבר שמבחינה מסוימת הייתה גאולת מצרים גאולה נעלית ביותר ובני ישראל יצאו משם ביד רמה, כמו שעל הפסוק: 'וַיְנַצְּלוּ (-בני ישראל) אֶת מִצְרָיִם'[16] אומרים חז"ל: 'ישראל עשו את מצרים כמו מצודה שאין בה דגן וכמו מצולת מים שאין בה דגים'[17],
 
אך למרות זאת לא הייתה זו גאולה שלימה, שהרי העובדה היא שיש לאחריה גלות.
 
  התכלית של יציאת מצרים היא להגיע לגאולה האמיתית והשלימה, גאולה שאין אחריה גלות, ואל גאולה זו אנו מתקדמים החל עוד מאז יציאת מצרים, כידוע שמאז יציאת מצרים ועד לגאולה האמתית והשלימה אנו כל הזמן יוצאים ויוצאים ממצרים[18],
 
  והרי אל הגאולה האמיתית והשלימה אפשר להגיע, כאמור, דווקא על ידי 'כולנו כאחד' - ולכן עיקר אמירת ההגדה וההשתדלות העיקרית מכוונים אל המקום בו הקושי הוא הגדול ביותר, על כוס היין השניה שכנגד הבן הרשע.
 

 
כל זאת ועוד,
 
את סיפור יציאת מצרים פותחת ההגדה בהקדמה קצרה ומספרת ש-'מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו וכו' וכו'...', וכאמור – הדברים תמוהים,
 
שהרי עניין ההגדה הוא לספר את סיפור יציאת מצרים, ומהו הקשר של דברים אלה לכאן?
 
אלא שבדברים אלה טמון רמז – בדברים אלה נרמז סוג נוסף של בן, בן מן הסוג החמישי, בן שאפילו את שאלת  הבן הרשע 'מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם' הוא איננו שואל, מכיוון שהוא פשוט איננו יודע כלל מעניין עבודת הפסח ומיהדות בכלל,
 
כלומר - הבן החמישי כלל אינו מייחס עצמו אל אבותינו, אברהם יצחק ויעקב, אלא אל 'מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו', מבחינתו של הבן החמישי אין לו שום קשר לעם היהודי – וכמובן שגם בבן זה יש לטפל,
 
  ועל ידי הטיפול בכל ארבעת הבנים, וגם בבן החמישי, נזכה במהרה בימינו לגאולה האמיתית והשלימה, לה יזכו כל הבנים, ובתוכם גם הבן החמישי והבן הרשע,
 
למרות שמצד עצמו הבן הרשע לא היה נגאל אפילו בגאולת מצרים, הנחותה בדרגתה מהגאולה העתידה, אבל כאמור, בגלל התורה יזכה אף הוא לגאולה האמיתית והשלימה,
 
  וכל זאת דווקא על יד 'כולנו כאחד' – במהרה בימינו על ידי משיח צדקנו!
 
(מקורות: הרבי מליובאוויטש – ספר ליקוטי שיחות, כרך א, חג הפסח אות ט ואילך)
 
 

---