סופו של רשע
הרב יעקב לוייב, היה גר לפני עלותו ארצה בעיר סמרקנד שבאוזבקיסטן, בברית המועצות לשעבר. שם התפרנס מעבודתו הרפואית במרפאת שיניים ממשלתית, בכפר סמוך לעיר סמרקנד.
בשנת תשכ"ח, לאחר שהתקבלה הוראה מהרבי מליובאוויטש להוסיף מורים ומלמדים אשר ילמדו תורה לילדים, ביקש ממנו הרב יוסף לדיוב לתת יד בביצוע המשימה, ולהתחיל ללמד ילדים כהוראת הרבי. הרב יעקב הסכים ברצון להצעה, אך אמר שעליו להסתדר קודם עם מקום עבודתו, ולקבל אישור רשמי מהרשות המוסמכת על שחרורו מעבודתו, ולאחר מכן יוכל להתחיל מיד בעבודת הקודש.
הרב יעקב פנה למנהל העבודה שלו, באמתלא כי הוא מעונין להשתלם יותר במקצועו בעבודתו הרפואית, על כן חשוב מאוד שיקבל חופשה לתקופה מסוימת, ובאישור רשמי, כמקובל. המנהל לא מצא כל פגם בבקשה זו וקבע איתו לבוא אליו ביום שישי הבא, אז יתן לו את תעודת השחרור וכן ימציא לו את משכורתו האחרונה המגיעה לו.
התחיל מיד הרב יעקב להתמסר לעבודת הקודש ללמוד תורה עם ילדים, כבקשת והוראת הרבי מליובאוויטש.
באותן שנים היה זה משום מסירות נפש ללמוד תורה עם ילדים ברוסיה הסובייטית, אז שרר פחד גדול, הן על המורים, הן על ההורים והן על הילדים עצמם, אשר חששו פן יוודע על כך לשלטונות ועשויים היו להיענש קשות בגלל זה. אבל הרב יעקב לא נרתע מכל אלה, והתחיל לכתת את רגליו משכונה לשכונה ומבית לבית כדי ללמוד עם הילדים. בסופו של דבר הצליח לרכז ארבעים ילדים, אשר למד איתם תורה.
לאחר שהרב יעקב עזב את עבודתו במרפאת השיניים, נכנס במקומו רופא אחר. רופא זה היה גם הוא יהודי, אך למרבית הצער לא היה שומר תורה ומצוות, אלא התנהג ככל שאר חבריו הגויים, עבד גם בשבתות, אכל יחד איתם והתנהג כמותם.
המנהל, שידע כי הוא גם יהודי, התפלא לראות עליו שאין הוא מתנהג כקודמו, הרב יעקב, אשר לא היה מופיע לעבודה בשבתות, לא התחבר עם הגויים ולא התגעל במאכלי טריפה. לכן שאל אותו מדוע, בתור יהודי, אין הוא מתנהג כמו אותו היהודי שקדם לו בעבודה?
התרגז הלה וצעק: "הרי היהודי שקדם לי הוא מאלה שהחותרים נגד השלטון ובוחל בו, ולכן הוא מתכונן לעלות לארץ ישראל, והוא מעדיף את מדינת ישראל על פני מולדתו הרוסית". כך הוסיף אותו רופא יהודי לשפוך אש וגופרית על הרב יעקב, וכינה אותו כבוגד וקונטר- רבולוציונר. כן גילה לו, כי הוא לומד תורת ישראל עם ילדים קטנים, ועוד דברים הגובלים כפשעים בעיני השלטון.
כאשר הגיע הרב יעקב ביום שישי לקבל מהמנהל את תעודת השחרור ומשכורותו, כפי שסוכם ביניהם. אך דרכה רגלו על מפתן חדרו של המנהל, התנפל עליו המנהל בקללות גסות וצעקות: "שקרן! בוגד! אתה פועל נגד המדינה!" הוא לא הסתפק בצעקותיו, וברוב כעסו כיבדו בנחת זרועו והנחית עליו מכות חזקות, עד שהרופאים האחרים שהיו באותה שעה במרפאה נאלצו להפריד בינהם.
סוף דבר, לא רק שלא קיבל את תעודת השחרור והמשכורת המגיעה לו, אלא אף יצא משם בבושת פנים, ונאלץ לחזור לביתו חפוי ראש מכל מה שעבר עליו. כאשר חזר הביתה הכיר אביו על פניו שהוא מפוחד וחרד, ושאל אותו מדוע פניו כל כך נפולות. הוא סיפר לו מכל מה שקרה איתו, וכי הוא חרד מה עשוי עוד לפעול נגדו המנהל הרשע הזה.
אביו ניחם אותו ועודדו, כי הרי עשה כל זאת מחמת ציוויו של הרבי, ולכן אין לו מה לפחד כלל, בפרט כאשר הרבי נתן את ברכתו הקדושה לכל מי שיתעסק בדבר זה, בלימוד תורה עם ילדים.
כמה ימים מאוחר יותר, מספר הרב יעקב – "כשהלכתי לעבודת הקודש ללמוד תורה עם הילדים, הזדמן לי לעבור באותו רחוב שם נמצאת המרפאה שעבדתי שם. התפלאתי לראות, כי ליד בנין המרפאה מתגודדים אנשים רבים, והבנתי שמשהו מתרחש שם. לפתע ראיתי שכמה אנשים מצביעים עלי: "הנה הוא, הנה האיש!"
"נבהלתי מאוד ורציתי לחזור על עקבותי, אך למרבית הפלא התקרבו אלי כמה מהם בהכנעה ובביטול, ואמרו לי בהערצה רבה: "אתה איש גדול! איש קדוש! אותו מנהל שעשה לך בעיות, מת הלילה מהתקפת לב...!
"הנה כי כן, זכיתי להינצל מאותו רשע, מפני ששמעתי לבקשתו וציוויו של הרבי שליט"א מלך המשיח והודות לברכתו הקדושה!
