הרבי הציל אותי מחטיפת מטוס!

במהלך חיי היו לי כמה נפילות בשמירת תורה ומצוות, אך בכל פעם כשנזכרתי ב'יחידות' אצל הרבי, בברכות, ובמופת האישי הגדול שחוויתי, זה החזיר אותי למוטב", במילים אלו פותח את סיפורו ר' יצחק צבי לייטמן מפתח תקווה.
 איציק, כפי שהוא מכונה בין חבריו, שמע לראשונה על הרבי שעה שנכנס ללמוד את מקצוע הדפוס בבית הספר למלאכה "יד החמישה" בכפר חב"ד לפני כמעט ארבעה עשורים, מאז ועד היום דמותו של הרבי, ודמותם של המחנכים והרבנים בבית-הספר, הרב משה אדרעי, הרב צבי גרינוולד, הרב מאיר בסטומסקי ואחרים חקוקים במחשבתו.

במשך שנים ארוכות עבד איציק למחייתו כדפס בבית דפוס בפתח תקווה, אך כשבתי הדפוס הפכו למודרניים ואוטומטים, עבר לעבוד כמשווק מוצרי חלב ב'תנובה', שם הוא עובד זה שלושים שנה. בסלון ביתו כמו גם במשרדו בחברה, תלויות תמונות מהודרות של הרבי. על אף שחזותו החיצונית אינה מסגירה דמות של חסיד, הטרמינולוגיה של דבריו זועקת יהודי המקושר לרבי בכל נימי נשמתו. התקשרותו לרבי גדלה והתעצמה כאשר חווה על בשרו את כוחה של ברכת הרבי שהצילה את אמו ממוות, ואותו לעלות לטיסה שכמעט נחטפה לאלג'יר...

נציג בית הספר למלאכה

"נולדתי בבית של שומרי תורה ומצוות בירושלים. שאיפתי הגדולה ביותר מילדות הייתה להתעסק בהדפסות. אבי היה מומחה לדפוס, וכן סבי ובני משפחה נוספים, והיה ברור שאני צועד בדרכם. שנה אחת בלבד לאחר שהתחלתי את לימודיי בישיבה התיכונית בירושלים, עודדני אבי ללמוד את המקצוע, וחיפשנו בית ספר שמלמד את אומנות הדפוס. בדקנו כמה מקומות וכך הגענו לבית הספר למלאכה בכפר חב"ד. כיום אני יודע שבנוסף למקצוע הדפוס, הצליחו המדריכים והרבנים בבית הספר להחדיר בנו עוד כמה וכמה עניינים חשובים, בין השאר, את האהבה הגדולה לרבי מליובאוויטש.

המסירות של הצוות הייתה חסרת תקדים. הם היו חדורי רוח שליחות, והשקיעו בנו ללא לאות. כדוגמה אספר על תקרית לא נעימה שארעה לי באחת השנים. אבי השקיע הון רב כשרכש בעבורי זוג תפילין מהודרות, אך במהלך שהותי בבית הספר, הם נגנבו ממני. שקעתי בצער גדול. כשאבי שמע על כך, הוא כעס מאוד על ההשקעה שירדה לטמיון. כמה מרגש ומחמם את הלב היה כשהרבנים משה אדרעי וצבי גרינוולד התאגדו ורכשו בעבורי תפילין מהודרות לא פחות... כיום, קשה למצוא מחנכים מסוג זה.

אחרי ארבע שנות לימודים בבית הספר, הגעתי לפרק 'האיש מקדש' ומצאתי את זיווגי. הקמנו יחד את ביתנו בפתח תקווה, ומצאתי עבודה קבועה במהירות יחסית, כדפס מקצועי באחד מבתי הדפוס בעיר. במקביל, הקשר עם בית הספר נמשך, והייתי מתייעץ עם הצוות בכל שאלה מהותית.

בכל שנה בי"ט כסלו קיימה הנהלת בית הספר כינוס בוגרים, והייתי מקפיד להגיע אליו. בנוסף למפגש עם החברים מאותה התקופה, היה מחמם את הלב לפגוש את הרבנים, לשמוע סיפורים על הרבי, לדעת על עוד הוראות חדשות שיצאו מפי קודשו, ועל תוכניות חדשות של בית הספר. באחד הכינוסים לפני למעלה משלושים שנה, התקיימה הגרלה על נסיעה לבית חיינו כאשר הזוכה היה אמור לשמש נציגם של כל הבוגרים ב-‏770. קניתי כרטיס הגרלה כמו כולם. כמה הופתעתי בסיום כששמי עלה בגורל. הייתי מאושר.

להתרגשות שלפתה אותי, לא היה גבול. הנה, בפעם הראשונה בחיי אפגוש פנים מול פנים את הרבי אותו אני כל-כך מעריץ ומכבד. חברים ניסו לשכנע אותי למכור להם את הזכות, אך דחיתי אותם. זה היה חלומי וידעתי שאני אממש אותו. מצד אבי ז"ל יש לנו משפחה חרדית גדולה בארצות הברית, חסידי וויז'ניץ המתגוררים בבורו-פארק ובמונסי, וחשבתי שתהיה זו הזדמנות טובה לפגוש אותם ולהכירם לראשונה בחיי.

כשהגעתי ל-‏770 וראיתי את הרבי, הייתי כל-כך מרותק ונלהב, שכמעט לא מצאתי זמן פנוי להיות במקומות אחרים. הפעם הראשונה שראיתי את הרבי נצרבה בתודעתי, איזו אצילות, איזו הדרת פנים.

למרות שהייתי כבר נשוי, בעל בעמיו, הצטרפתי לבחורים הצעירים בנסיעה בטנקים למבצע תפילין במנהטן ובמקומות נוספים. בין לבין חבשתי את ספסלי הישיבה והפכתי לתלמיד מן המניין. מי שאירח אותי היה בנו של הרב גרינוולד שהתגורר לא רחוק מ-‏770.

באחד הימים הראשונים לבואי, ביקשתי להיכנס ל'יחידות' כנציג בית הספר, והמזכירות קבעה לי תור בשעת לילה מאוחרת. בהדרכת החסידים הלכתי באותו יום לטבול במקווה בשכונה, למדתי תניא התוועדתי עם ידידים, ואמרתי פרקי תהילים.

רוח הקודש גלויה

התור באותו לילה היה ארוך מאוד, וכבר חשבתי שמא לא אזכה להיכנס, אבל מכל מקום, לא עזבתי את התור. כמובן לבשתי כובע וחליפה, וההתרגשות הייתה בשיאה. רגליי ממש רעדו. על דף רשמתי את כל הבקשות שרציתי לבקש מהרבי. אמי שכבה באותם ימים ממש על ערש דווי, עד שחשבתי לוותר על הטיסה, מפני שהייתי בטוח שאני אחזור ל"ע להלוויה. הרופאים לא נתנו לה שום סיכוי להמשיך לחיות במצבה.

אך אמי לא נתנה לי להישאר בארץ ישראל, וביקשה שאבקש בעבורה ברכה אצל הרבי, וכך עשיתי. היא הייתה הראשונה ברשימה שהכנתי. ביקשתי גם על בננו הבכור, שיצליח בלימודיו ויגדל בבריאות טובה, וכן הלאה. הדף היה עמוס בשמות ובבקשות.

בפועל, כשעמדתי לפני הכניסה לחדר, ניגש אלי המזכיר ושאל אם כתבתי כבר פתק. עניתי בחיוב והוא ביקש שאראה לו את הפתק. הוצאתי את דף הפוליו ואני זוכר את תגובתו: "בשום פנים ואופן לא", הוא הוציא פנקס קטן, ותלש ממנו דף. נתן לי את הדף ואמר לי לכתוב בראשית הדף באיזו שפה אני רוצה שהרבי ידבר עימי, ותחתיו אכתוב בראשי תיבות ובקצרה את השמות שאני רוצה לבקש אודותם. גנזתי אפוא את הדף פוליו וכתבתי את השמות על הדף החדש, וליד כל שם, את הבקשה שאני מבקש.

כך נכנסתי לחדרו של הרבי עטוף ביראת כבוד. שיני נקשו זו בזו כשעמדתי לפני הרבי. כמעט ולא יכולתי להוציא הגה מפי. מי שלא חווה זאת, לא יוכל להבינו.

הרבי ברכני. חיל ורעדה אחזו בי, עד שאת רוב אמירותיו של הרבי לא הצלחתי לשמוע. בחלוף דקה מישהו פתח את הדלת. אני לא ראיתי מי זה היה, כי הדלת הייתה מאחוריי, אבל רק אזכור את הנהון ראשו של הרבי לאות 'לא', אז הבנתי שמישהו כנראה רצה להוציא אותי והרבי הורה להשאיר אותי יותר. ואז נפלה עלי פצצה, כשהרבי שאל אותי אם הכנתי פתק ארוך יותר. כששמעתי את שאלתו של הרבי, עיני זלגו מדמעות. הפנמתי שאני עומד לפני איש אלוקים שדבר אינו נסתר מנגד עיניו.

כשהגשתי לרבי על הדף, הרבי קרא בו לרגע, ובירכני בברכות רבות. בעיקר הרבי בירך את אימי שתזכה להאריך ימים ולהבריא ממחלתה. צריך להבין שלפני נסיעתי היא הייתה על 'מורפיום', והרבי ברך אותה לבריאות איתנה! ואכן צדיק גוזר וה' מקיים. אימי החלימה ממחלתה וחיה עוד אחת עשרה שנה בטוב ובנעימים. זו הייתה רפואה שאיש מהרופאים לא האמין שזה יקרה. אך ברכת הרבי היא משהו שלמעלה מכל היגיון.

בסיום היחידות פתח הרבי את המגירה, והוציא מתוכה שלושים דולר. התקרבתי כדי לקבלם, והרבי אמר לי שעשר אתן לצדקה, בעשר הנוספים אקיים התוועדות בכפר חב"ד, ואת העשר האחרונים אקח עבור בני משפחתי.

כשיצאתי, הבנתי ששהיתי בפנים זמן ארוך מהרגיל, והבחורים התנפלו עלי לשמוע מה דיברתי עם הרבי. שעות ארוכות לקח לי להירגע מהחוויה הרוחנית הזו, לעמוד מול הרבי כשאתה מרגיש שבפני הרבי פרוסים עברך ועתידך כאחד, ועיניו של הרבי מלוות אותי כל רגע.

הרבי: תדחה את הטיסה!

אחרי תקופה מיוחדת בבית חיינו, הגיע מועד השיבה לארץ הקודש, וביקשתי להיכנס בשנית אל הרבי לבקש את ברכתו לנסיעה. המזכירות אכן אישרה לי את הבקשה, ונקבעה עבורי פגישת 'יחידות' נוספת.

זה היה ביום רביעי. נכנסתי לרבי והוא שאל אותי מתי מועד הטיסה, כשעניתי שבאותו יום, הרבי ביקש שאפנה לנציגות חברת התעופה ואבקש לדחות את הטיסה בכמה ימים. הדבר היה תמוה מאוד בעיני, אבל אני כבר הבנתי שכשהרבי מבקש לעשות דבר מה, עושים בלי לשאול יותר מדי שאלות. דודי ליווה אותי באותו יום, ושנינו פנינו למשרדי חברת התעופה וביקשנו דחייה.

בקשת הרבי הייתה תמוהה בעיני, אך הטיסה שלי אכן נדחתה בכמה ימים, ובמועד הבא עליתי על הטיסה לישראל מלא בחוויות.

מטבעי אני אוהב לשמור ניירת, גם כזו שאינה נחוצה. כך גם את כרטיס הטיסה שלי שמרתי במסגרת זו. חלף זמן עד שנודע הסיפור, כיצד הציל הרבי את אריאל שרון, לאחר שכנופית מחבלים של אש"ף חטפה מטוס והנחיתה אותו באלג'יר. התברר כי הרבי ביקש משרון שלא לעלות על אותה טיסה, ובכך ניצלו חייו.

הסיפור הזה הכה גלים. בעיתונות הארצית והעולמית התפרסמו פרטי אותה טיסה, וגם התאריך המדויק בו הוא היה צריך לעלות על טיסה. מיהרתי למגירת הניירות שלי, הוצאתי את כרטיס הטיסה, והשוויתי את זה עם תאריך החזרה ומספר הטיסה שלי. התברר לי לתדהמתי, שגם אני הייתי צריך להיות על אותה טיסה שאריק שרון היה צריך להיות בה. הבנתי אז שבאותו היום לא רק אני הייתי ביחידות, אלא גם אריאל שרון. ברגע שהבנתי את זה, אהבתי את הרבי הלכה והתעצמה. אי-אפשר לתאר את התחושה.


"במשך תקופה עברתי משבר אמוני", חותם יצחק צבי את סיפורו בהתרגשות. "התלבטתי אם להישאר דתי או לפרוק עול תורה ומצוות בעקבות כמה משברים שעברתי. הדבר היחיד שחיזק אותי, זוהי תמונת הרבי שתלויה בכניסה לבית. הבטתי ברבי ונזכרתי ביחידויות להן זכיתי, בגילויי האלוקות שראיתי בעיניי, בנבואות להן זכיתי – נחה דעתי; משה אמת ותורתו אמת.



* * *

איש הביטחון שליווה את אריאל שרון

על פרשת הצלת הרבי את אריאל שרון, נשפך עד כה דיו רב, אולם יש גם זוויות חדשות על הפרשה.

לפני כמה חודשים פגש הרב יוסף-יצחק גרינברג, שליח הרבי באלסקה יהודי שהיה נוכח באותה 'יחידות' גורלית בה ביקש הרבי משרון לדחות את טיסתו. הרב גרינברג העלה את אותה עדות עלי כתב.

היהודי שקשור היה לאותה יחידות, הוא אבישי בוקסנבוים, משכונת הכרמל בחיפה. אבישי עבד בשנות תש"ל-ל"ג בקונסוליה בניו-יורק כאיש ביטחון, והיה מגיע בכל שנה להקפות יחד עם אנשי הקונוסוליה. כשאריק שרון הגיע לניו-יורק ואמר שהוא רוצה לפגוש את הרבי, הפנו אותו לאבישי, הדתי שבצוות, כדי שיסדר פגישה.

שאל אבישי את שרון: מה לך ולרבי? אריק השיב: "כשישבתי שבעה (ל"ע, על הבן שנהרג שעה ששיחק באקדח) פתאום להפתעתי הופיע רב דתי לנחם, ואחריו עוד רב ועוד רב. כששאלתי אותם במה זכיתי? ענו לי שהרבי הורה להם לבוא לנחם.

"תראה אני מפקד וכשאני מנחית פקודות אני צריך לבדוק שישים פעמים שהחיילים ממלאים את ההוראות, ואילו כאן יושב מפקד בניו-יורק ונותן פקודות לארץ, בלי משטרה צבאית, וממלאים את כל הוראותיו. כזה גנרל הייתי רוצה לפגוש".

אבישי התקשר למזכירות וקבעו לו פגישה לאחת בלילה. אריק חכך בדעתו מה יעשה עד אחת בלילה? אבישי הציע לו לנסוע לבלות במנהטן ובחצות ייסעו ביחד לברוקלין. אבישי עצמו ליווה אותו בתפקידו כאיש בטחון שמצמידים לאישיות ביטחונית.

כשהגיעו ל-‏770, אריק נכנס ליחידות לבדו בעוד שאבישי חיכה ב'זאל' למעלה על הספסלים הקשים, כלשונו. הוא חשב שזה ייקח שעה, מקסימום שעתיים, אך עברו שעות ושרון לא יצא. הוא כבר לא יכול היה לשבת והתחיל להסתובב אנה ואנה. רק כשעלה השחר, אריק סוף כל סוף יצא. אבישי מספר שהוא התפלל ב-‏770 שחרית ושאריק גם הוא הניח תפילין.

אבישי 'התנפל' עליו, מה קרה לך? מה עשית שם כל הלילה? אריק שיתף אותו בחוויותיו מבפנים: "תשמע, ישבתי אצל הרבי משך זמן וכשהבטתי על השעון, שאל אותי הרבי 'לאן אתה ממהר'? עניתי שיש לי מחר בבוקר פגישה בפנטגון, ולאחר-מכן אני אמור לחזור בצהריים עם השאטעל לניו-יורק ובשעה שלוש אחר הצהריים אני אמור לעלות על מטוס אל-על ולחזור לארץ.

"אמר לי הרבי: מה אתה ממהר? אתה הרי גנרל, הם יחכו לך! ואם לא תבוא מחר, הם ישנו את זמן הפגישה למחרתיים! וכך, בכל פעם שהבטתי על השעון, הרבי שוב שאל אותי לאן אני ממהר, והוא בשום אופן לא הרשה לי לצאת. פשוט לא הרגשתי נעים לעזוב, ולא הייתה לי ברירה ונאלצתי להישאר עוד ועוד בחדרו".

בחזרתם למנהטן, אומר לו אבישי: "תשמע אריק, אני עייף וסחוט, לא ישנתי כל הלילה. אני לא אסע אתך היום לוושינגטון. אני הולך לישון. אם אתה רוצה לנסוע, תמצא איש ביטחון אחר, אני לא מסוגל". אריק השיב: "אתה יודע מה, גם אני עייף, אלך לישון ומחר אסע לוושינגטון".

אבישי הלך לישון, ולפנות ערב התעורר לצלצול הטלפון שלא פסק. כשענה לטלפון, דיברו מהקונסוליה וסיפרו שהמטוס שאריק היה צריך לעלות עליו, נחטף ע"י מחבלים והונחת באלג'יריה! אבישי מוסיף שבעיתון אז כתבו שהמחבלים חיפשו מישהו במטוס, וכשראו שהוא לא נמצא, שיחררו את המטוס.

אבישי מספר שבאותו ערב קיבל טלפון מאיש הקשר שלו בחב"ד שאמר לו: "אתה עד שהרבי הציל את אריק שרון".